קטע מהפרק "כובע פרווה"

 

אבא הביא שני כובעי פרווה חמים ויפים בצבע חום, אחד לאחי ואחד לי וגם חמישה תרמילי גב, מה שאנחנו קוראים "רוקזאק", מותאמים לגילו ולגודל גופו של כל בן משפחה, כדי שנהיה מוכנים ומזומנים לכל מקרה שנצטרך לעזוב פתאום.אמא שמה בכל תרמיל את הדברים הכי נחוצים כמו בגדים וגרביים חמים, סבון, מברשות שיניים וגם שוקולד ועוגיות יבשות שלא מתקלקלות ועוד מיני דברים טובים כאלה. עדיין הקיץ בעיצומו וחם למדי.למרות מאמצי אמא למנוע זאת ממני, אני מתעקש לחבוש את כובע הפרוה החדש, כדי להתגאות בפני הילדים בחצר. לאחר שכולם, ראו והשתאו אני הולך שמח וטוב לב למוישלה פוגל, חבר שלי שגר כשני בתים מאיתנו.

מוישלה מתפעל מאוד מהכובע שלי, הוא ממשש ובודק אותו מבפנים ומבחוץ וקובע במומחיות שהכובע הוא מפרוות שועל. אחרי שיחה מעמיקה בענייני פרוות וכפתורים אנו מחליטים להתחלף בכובעים ליום אחד בלבד. הוא, כלומר מוישלה, נותן לי את הכובע שלו שאמנם כבר לא חדש אבל יש לו מצחייה ורצועה שאפשר למתוח על הסנטר,דומה קצת לכובע של חיילים פרשים. בנוסף לכל זה, הוא נותן לי במתנה ארבעה כפתורים גדולים ויפים מהשמלה של אמא שלו, שרק אתמול הצליח להוריד ועוד לא נהנה מהם ממש.

כשאני חוזר הביתה, רק עובר את מפתן הדלת, אמא מבחינה בי וסופקת כפיים "אוי ויי!איפה הכובע החדש שאבא קנה לך?!" היא שואלת בקול בוכים "מה יהיה איתך! רק היום קיבלת כובע חדש וכבר הוא איננו, מזיק שכמוך!"אני לא מתרגש במיוחד מדבריה ומסביר לאמא על חילופי הכובעים עם מוישלה "זה רק ליום אחד", אני אומר לה "ועוד אני יוצא בריווח גדול" ומראה לה בגאווה את ארבעת הכפתורים היפים מהשמלה של גב' פוגל שמוישלה נותן לי לתמיד. משהו גורם לה לכעוס מאוד, היא נוזפת בי ומסבירה לי מה היא התנהגות נאותה ושעלי להחזיר את הכפתורים, דבר שגורם לי להיות עצוב אפילו עצוב מאוד.

מאז שאין יותר לימודים מסודרים בבית הספר שלנו, אני יורד בבוקר למאפיה של אדון גולדשיין להביא לחמניות טריות לארוחת הבוקר. למרות שאנו קוראים לה "המאפיה של אדון גולדשיין" היא כבר לא שלו, אלא של גוי שנקרא "אריזטור" כלומר "מחרים", חבר ב"משמר הלינקה". אדון גולדשיין וגם הרשל בנו עובדים עדיין במאפיה, כי הם נחשבים לבעלי מקצועות חיוניים. המאפיה אופה עכשיו לחם גם עבור "הצבא הסלובקי המפואר". אני מסתכל על הרשל העומד בבור ומוציא לחמים חמים מן התנור, כאשר לפתע נשמעת צעקת שמחה מפיה של הגברת האריזטורית, שעומדת בשער הבית: "לוקחים את היהודים! לוקחים את היהודים!!!" היא מוחאת כפיים בשמחה. גברת קשאי ואנשים נוספים רצים לשער לראות את החיזיון.נשים, גברים וילדים צועדים מכיוון טירת טוקוי במעלה הרחוב הראשי, נושאים תרמילים ומזוודות, בלוית ז'נדרמים מזוינים. אני עומד בשער הבית, מנפח את החזה ואת לחיי להראות שאני לא מפחד ושאני גאה להיות יהודי.בין הצועדים אני מזהה את מוישלה צועד ליד אמו, כובע פרווה חדש ויפה לראשו, הוא רואה אותי לפתע ומנופף לי בידו. את הכובע שלו וגם את הכפתורים שמרתי תקופה ארוכה, אבל זו הפעם האחרונה שראיתי את מוישלה פוגל.